<h1>חוקות הדיינים סימן קכ"א</h1>
<h2>דף כג:</h2>
מלוה שיבא עם שליח ב"ד למשכן את הלוה לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש או חיי נפש דהיינו דברים שעושין בהם מלאכה במה שהוא מתפרנס אלא מניחין לו בשעה שמעריכין לו כל מה שיש לו כדי לגבותו למלוה מניחין לו צרכי חייו כיצד אם יש לו ג' מטות או ד' מניחין לו מטה א' במה שישן ומטה אחרת במה שיאכל עליה ויוצע אם הוא עשיר ונכבד מניחין לו כר וכסת ואם הוא עני מניחין לו מטה כמ"ש ומפץ דהיינו מחצלת לישב עליה ונותנין לו ממון ל' יום וכסות לי"ב חדש וסנדלו ותפיליו ודוקא לעצמו אבל לאשתו ולבניו אין מניחין לו כלום, ואם היה אומן נותנין לו ב' כלי אומנות מכל מין ומין ואם חרש נותנין לו ב' מגירות ומה שצריך לו ואם היה חמר נותנין לו חמורו היה לו מן א' מרובה ומין א' מעוטה אין אומרים למכור את המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לו ב' כלים מן המרובה ואין לו לגבות למלוה בכסות אשתו ולא בכסות בניו של הלוה ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן, כדרך זו שאמרנו שמסדרין בערכין כן יש לנו לסדר לבע"ח משום דלמדין ממנו בג' [=בגמ'] דבערכין כתיב [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא ולגבי ב"ח כתיב [שם כ"ה] וכי ימוך אחיך, ולא אמרנו שאין לו בכסות אשתו של הלוה אלא דוקא בכסות חול אבל בבגדי השבת והמועד גובה אותם בע"ח ואין צ"ל אם היו בהם טבעות זהב או כסף שהכל לבעה"ח ואעפ"י שיש עליו חוב מגוים גובה אותם ואם משכנו המלוה אפילו הדברים הצריכין לו מה שעשה עשוי אלא שצריך להחזיר לו את הכר בלילה במה שישן בו ואת המחרישה ביום כדי שיחרוש בה ואם מת הלוה שומטו מעל גבי בניו ואינו חייב להחזירו ליתומים אלא ימכור שתיהם בחובו הרי כתיב [דברים כ"ד] השב תשיב לו את העבוט לו כתיב משמע לו ולא ליורשיו כך מפורש בב"מ בפ' המקבל וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל רבי' יעקב ז"ל פסק דאינו צריך להחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום ואילך מוכרין הכל, אבל הרמב"ן ז"ל כתב שהעיקר הוא כמ"ש רי"ף ולזה הביא ראיה לדבריו, ושליח ב"ד שמשכן דברים שהם צורך חיי נפש חייב להחזיר בשעה שצריך להם ונוטלן בשעה שאינו צריך להם ואינו עובר בכך אבל לכתחילה צריך להניח אותם לו ואם משכן דברים שאין ראויין לו כגון כר וכסות שהם של משי מוכרן לאחר ל' יום שהוא זמן ב"ד וקונה לו מה שראוי לו והשאר גובה בחובו ואינו חייב להחזיר אלא דוקא לעני כדכתיב [שם] ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ודרשו ז"ל [קי"ד ע"ב] לא תשכב ועבוטו אצלך אבל עשיר תשכב ועבוטו אצלך שהרי אין אתה חייב להחזיר ואיזהו עשיר כל שיש לו כלי אחר שיכול להשתמש בו, ואינו חייב להחזיר (לעשיר) [לעני] אלא דוקא כסות יום וכסות לילה או דברים שיש בהם חיי נפש אבל שאר דברים כגון מנורה של נחושת או כלים גדולים או קטנים וכיוצא בהן הכל גובה ואינו חייב להחזיר כך מפורש במכילתא ויש מי שאומר דלא אמרו שמעריכין בבעל חוב כ"ש למעלה אלא דוקא כשאמר המלוה לב"ד משכנו לפ' עד שיתן לי כך וכך דינרין שהלויתי לו כמו שפסקתם עליו את הדין אבל אם אמר תגבו לי מפ' כמו שפסקתם עליו את הדין שהוא מל' לעז אינטרי"גרמי מוכרין אותם בב"ד מיד שגבו אותם מן המלוה (נ"ל מן הלוה) וכן שמעתי מפי מורי תמ"ך.
